כשהיינו ילדים היינו פועלים מתוך הנאה ומה שעושה לנו טוב – מבלי להתחשבן. כשגדלנו – הבנו שיש ביקורת ושיפוטיות מהסביבה. נעשנו קשים עם עצמנו, ביקורתיים. בתור ילדים, היו מקרים בהם שפטו אותנו ושמענו המון ביקורת. שמענו הרבה לא – אל תעשה את זה.
תנסה לחשוב, מה עשה אותך מאושר כשהיית ילד? מה הדבר הזה שהדליק אותך, שהיית מוכן לעשות אותו שוב ושוב ושוב מבלי לאבד עניין? אני בטוח שיש לך אחד כזה. אני רוצה שתכתוב אותו על דף. זה יעזור לנו בהמשך הקורס. אתה עוד תבין.
למה זה חשוב אתה בטח שואל את עצמך? מהסיבה הפשוטה. כשהיינו ילדים עשינו פשוט מה שטוב לנו. בלי להסתבך. היינו פועלים מתוך הנאה, מתוך אושר אמיתי ובלי התייחסות לשיפוטיות מהסביבה שלנו. עשינו אשכרה מה שטוב לנו. וזאת הסיבה שמאוד חשוב לחזור למקורות שלנו. חשוב לדעת מה אהבנו, מה הדליק אותנו והלהיב ככה פשוט! השיעור הזה יהווה כמו מצפן בשבילנו ככה שתמיד נזכור מה המטרה שלנו ומה אנחנו רוצים להשיג. נכון, כשגדלנו הרצונות שלנו השתנו, אבל עדיין – הבסיס נשאר אותו בסיס וחשוב לדעת מה עושה לנו את זה.
קחו דוגמא:
אתה נמצא ברחבת ריקודים בבר או מועדון. האם אתה ישר מתחיל לרקוד? או שאתה צריך דברים שיסיחו את דעתך מתשומת הלב של האחרים בבר? האם אתה מסוגל לקום לבד לרחבת הריקודים ופשוט להתחיל לרקוד? או שאתה זקוק קודם למשקה שישחרר אותך… אני מניח שהתשובה היא שלא. קשה יהיה לך לקום לבד. ופשוט לרקוד. ואם אתה כן מסוגל, אז באמת שכל הכבוד לך. אין הרבה כאלו בעידן של היום.
בתרבות השגרתית אנחנו רגילים להיות שיפוטיים כלפיי אחרים.
״וואי איך היא רוקדת״. ״מה הוא חש את עצמו רקדן״. ״מזה הבגד הזה איך הוא לא מחמיא לה״. ״איך היא לא מתביישת ככה להתנהג״. וכו וכו.
בגלל שאנחנו כלכך שיפוטיים כלפיי אחרים, אנחנו משערים שאחרים כלכך שיפוטיים כלפינו, מה שלא בהכרח נכון.
כשאתה בבר, עוד לפני שאתה שם רגל ברחבה – אתה ישר שומע את המחשבות שלך רצות בראש – מה יגידו? אתה חושב שצריך להרשים.
ואז אתה לא רוקד כי אתה נהנה. אתה רוקד בשביל להרשים ואתה לא באמת נהנה. נעלמה כאן האותנטיות שלך.
דוגמא נוספת:
״הבוס בעבודה עורך ישיבת צוות בה הוא מבצע הצבעה בנוגע לנוהל חדש. הוא מבקש ממי שמסכים עם הנוהל שירים את האצבע בהצבעה. אתה רואה את כל האצבעות של החברים לעבודה שלך מתנופפות והקול הפנימי שלך אומר לך שהנוהל הזה פשוט מוטעה. האם אתה מסוגל להתנגד לשאר החברים בעבודה ולבוס או שאתה פשוט תגיד לעצמך – אני גם יזרום, לא נעים לי מהבוס, כולם חושבים כמוהו. או שאתה תהיה מסוגל פשוט להסביר למה הנוהל הזה לדעתך שגוי.
כשהיינו בגן, והגננת שאלה אותנו שאלה – פשוט ענינו. לא חשבנו אם התשובה תרצה או תרשים את הגננת.
אז למה בעבודה מול אנשים אנחנו כלכך רוצים להיות בתוך העדר וכלכך מפחדים פשוט להיות אנחנו ולהביע את עצמנו ואת דעתנו מבלי לרצות?
התשובה היא שיפוטיות. מה יגידו? מה הבוס יחשוב עליי? האם הוא יכעס שאני לא מסכים עם כולם? כמה אתה מסוגל להיות אותנטי בפני כלכך הרבה אנשים שלא חושבים כמוך?
כשאנחנו לא אותנטיים אנחנו מתרחקים מהילד שבתוכנו ומההנאה הפשוטה להיות מי שאנחנו באמת!