ציטוט מויקיפדיה:

פרסונה = התדמית שעוטה אדם על עצמו בחברה ויש בה מרכיב של זיוף.

על פי הפסיכיאטר קרל יונג, אדם החי באופן בלעדי בהתאם לפרסונה הוא אדם אשר מתאים את עצמו באופן מושלם לדרישות החברה ולפיכך הוא מאבד את הקשר עם העצמי האמיתי שלו

תחשוב איזה דברים אתה עושה ביומיום בשביל להגדיר את הפרסונה שלך?

לדוגמה: יש אנשים שגרים אשכרה בוילה יוקרתית, שבתכלס הבנק מחייב אליהם כל יום והם בחובות עצומים. הם עדיין ממשיכים לגור בבית הזה למרות שאין להם את הכסף והיכולת האמיתית לחיות ברמת חיים זו. הם עושים את זה בשביל התדמית, ומה יגידו עליהם. 

אם הם היו מסתכלים לפי היכולות הכלכליות שלהם ולא לפי הפרסונה, הם היו צריכים לחיות בבניין סטנדרטי בפריפריה ולא בוילה בקיסריה.

כשחיים את החיים לא לפי האותנטיות ולפי מה יחשבו ורק לפי הפרסונה – בהעמדת פנים – חוויים דיכאון,  חרדות וחיים בשקר והמציאות הופכת להיות מעוותת. דיכאון הוא הדרך של הגוף שלנו להגיד לנו – ״אני לא רוצה להיות הבן אדם הזה יותר, הדמות הזאת שיצרתי״.

אנשים שחיים בפרסונה מושלמת לאורך זמן, מפחדים שידעו את האמת וחוויים תסכול.

אתה יכול לזהות מול מי אתה מרגיש יותר צורך להביא את הפרסונה ומול מי אתה מרשה לעצמך להיות יותר אותנטי – אתה האמיתי?

הרבה אנשים משתמשים בפרסונה ובתדמית מתוך הצורך להיות חלק מ… להיות שייכים… אהובים ומקובלים בחברה…

זה מתחיל עוד כשאנחנו ילדים – בבית ספר. אנחנו מנסים להרשים את החברים, המורים. לדוגמה, כשיצאנו לטיול שנתי – המורה אמרה להביא 4 חטיפים. בפועל מה שקורה הוא שתמיד יהיה את הילד הזה שרוצה להרשים ומביא מעל 10 חטיפים, למרות שלא בטוח שלהורים שלו יש את האמצעים לכך.

הצורך להיות אהובים מנהל אותנו.

חשוב להדגיש שהפרסונה תמיד קיימת בכולנו, השאלה היא כמה מקום אנו נותנים לה בחלק הזה באישיות שלנו. 

הפרסונה יכולה לתפוס מקום אצלנו באישיות עשרות שנים, וככל שעובר יותר זמן ומתכחשים אליה – ככה יותר קשה להיפטר מהמחסומים שהיא מציבה לנו (במידה ואנו מעוניינים בכך). ככל שהחברה הכירה אותנו יותר זמן כטיפוס מסוים, ככה תהיה יותר התנגדות מצד קרובינו כשנתחיל לחיות כמו שאנחנו באמת רוצים, והם יזרקו מושגים כמו ״משבר אמצע החיים״. 

אז למה לחכות לאמצע החיים כדי להתחיל לחיות ללא מסכות? למה לא עכשיו? למה לא היום? 

התשובה לכך היא שזה לא כזה פשוט. 

רובנו כבר עיצבנו לעצמנו את הפרסונה שלנו, בדרך כזו או אחרת, בין אם אנחנו מרוצים ממנה ובין אם לא. 

אבל האם אפשר לשנות את זה? ואם כן איך אפשר לצמצם את המרחק שנוצר בין האני האמיתי לבין הפרסונה שיצרנו לעצמו? 

פתרון הקסם מסתכם במילה אחת – אמת. 

צריך להתחיל לדבר על האמת שלנו. לנסות כמה שפחות לסלף את איך אנחנו מרגישים בכל סיטואציה כי ״זה לא מגניב״ או ״לא מתאים לך״ או כי זה יכול להותיר מישהו לא מרוצה.

אדם בריא לא צריך להיפטר מהפרסונה. אדם בריא מייצר גמישות ומודע אליה. 

גמישות היא לדוגמה – שכשאני נמצא בעבודה – אני צריך לייצג סמכות. וזה בסדר. אבל אני עדיין אביע את האותנטיות שלי ולא רק את הפרסונה. 

״אם אתם רוצים לעשות את כולם שמחים אף פעם אל תגידו את האמת שלכם ואת מה שאתם חושבים ולכו למכור גלידה״.